יום שבת, 28 בפברואר 2015

אפס ביחסי אנוש? לא אצלי! ככה זה בעסקים קטנים, איכות ויחס אישי. הבלוג של עדנה סטודיו לקרמיקה בעבודת יד

אפס ביחסי אנוש זה שם של סרט. עוד יצירה ישראלית מקורית ומוצלחת עד מאד. אבל כשאני נתקלת ביחס אטום ומתנשא מצד חברות גדולות שאני לקוחה שלהם, זה מוציא ממני דברים רעים מאד. רק השבוע זה קרה לי. אבל לא על זה הסיפור.
אני בעלת עסק קטן, עצמאית, עושה קרמיקה בעבודת יד. אתם כבר יודעים שאני לא איזה תאגיד גדול. אז הבוקר, התקשר אלי יוחאי וסיפר בצער רב שפסל שהוא ואישתו רכשו ממני נשבר... טוב, אז עכשו מהתחלה. 
לפני כמה חודשים היה אצלי בסטודיו זוג מקסים מהמרכז. הם שמעו עלי מחברים שלהם וראו אצלם פסל שלי שנקנה בחנות ביפו, התלהבו ובאו לבקר. בסטודיו שלי תמיד מקבלים קפה ומדברים על החיים, כי זה מה שהכי כיף כשבאים אלי בתוך יום טיול ולא ממהרים לשום מקום. בסוף קנו שני פסלים של דמויות שלי. ארזתי להם היטב והם נסעו לדרכם.

עדנה פיורקו, סטודיו לקרמיקה בעבודת יד, אמנות ישראלית מקורית
 ידעתי שפסל האישה שלי מצא בית חם ואוהב וכך גם פסל הזוג, אבל ממנו היה לי קשה במיוחד להפרד. יש פסלים כאלה. אבל הם כל כך רצו והבטיחו לאהוב אותו, והסכמתי. עברו לא מעט ימים. אני עושה את שלי ועסוקה כי יש בית, ילדים, חוגים, לימודים, ירידים, משמרות בחנות-גלריה ארטישוק (שבה אני ועוד 11 קרמיקאים מרחבי הארץ מציגים ומוכרים את עבודותינו), יצירה, ועוד ועוד. והנה מגיע הטלפון הזה מיוחאי. הוא מספר שהם ניקו את הבית והפסל קיבל מכה. הציפור שעל ראש הדמות נשברה והוא מאד מבקש עזרה בהצלת הפסל. עכשו, אני חוזרת לפתיח שלי. אם היתי פקידה בחברה גדולה, שעונה לטלפונים של לקוחות, היתי יכולה לנפנף אותו בטון משועמם ותוך לעיסת מסטיק. כי הרי חלפו חודשים מאז שפסל נקנה, הוא נשבר אצלם לאחר שקיבל מכה ואין זו אשמתי, אין קשר בין השבר לאופן שבו ארזתי ומיגנתי את הפסל... כלום.
אז מה עכשו? אני עסק קטן, אני אוהבת את מה שאני עושה ואני אוהבת את מי שמעריך את העבודה שלי. זו שאני עושה בעבודת יד. לא עוד חפץ דקורטיבי בעיצובם של מעצמות כמו פוקס-הום או ביתילי. אז מיד התחלנו לחשוב איפה הוא יכול לחבור אלי ולהעביר אלי את הפסל. הסברתי לו איך לעטוף טוב-טוב ולדאוג להביא את כל החלקים. ואני, אשתדל להיות דוקטור לקרמיקות שבורות, ולתקן את מה שאפשר באהבה גדולה. "לא" אמרתי לו. "אני לא רוצה תשלום". אני רוצה שהפסל יבריא (אם אפשר) ואני אתקן כל מה שאני יכולה בשמחה ולגמרי On the house.

פיסול פיגורטיבי, Edna Piorko, Israeli art
כי ככה זה עסק קטן, עם קרמיקה בעבודת יד ואהבה לבני אדם.
לסיכום:
א. אשמח לראות את הפסל האהוב שלי שוב אצלי בסטודיו.
ב. אני רוצה שיצירותיי ישרדו שנים רבות.
ג. אני רוצה שיוחאי יהיה מרוצה. 
ד. אם א',ב',ג' יקרו, אז אני אהיה סופר-מרוצה!



נכתב ע"י עדנה פיורקו, בעלת סטודיו לקרמיקה בכפר תבור 28.2.15

יום חמישי, 19 בפברואר 2015

"לפעמים סיגר הוא רק סיגר" אמר זיגמונד פרוייד הידוע... ואצלי כל דמות קרמיקה בעבודת יד היא... / הבלוג של עדנה, סטודיו לקרמיקה בעבודת יד

"לפעמים סיגר הוא רק סיגר" אמר זיגמונד פרוייד הידוע. אבל אצלי יש המון סוגים של "סיגרים" (לא, זה לא פוסט על עישון, תירגעו). אני עושה בעיקר פסלים של דמויות, בתים וכלים, קרמיקה בעבודת יד. היום בבוקר, בזמן שהשמש החורפית צוחקת אלי ולא מחממת בכלל!, השקדייה שלי מחייכת בתפרחת לבנה ואני לשה חומר, הזדמן לו אורח אל הסטודיו שלי. הוא נדלק על הפסל של הר-איש-בתים-שכונה שלי ושאל "למה התכוונת כשיצרת את הפסל הזה עם הבתים על הראש?"

קרמיקה ישראלית מקורית, עדנה פיורקו 2014
הוא לא חיכה לתשובה ומיד הפליג באיזו תיאוריה מורכבת על נפש האדם וכו'. לא ירדתי לסוף דעתו, אז צחקתי וסיפרתי לו על האמירה המפורסמת של פרוייד ש"לפעמים סיגר זה רק סיגר". אבל אז, סיפרתי לו גם שלפני שהתחלתי ליצור קרמיקה ולהכין דברים יפים לעיצוב הבית, גדלתי בכרמל. בזמנים ששכונת אחוזה לא הייתה כזו שכונה יוקרתית אלא רק שכונת פועלים. דיברנו על אחוות ילדי הבתים שעל ההר, שקוטפים שסק מהעץ של השכנים עם הבית הפרטי, מביטים אל הים מלמעלה, מפצחים צנוברים וחוצים בקבוצה גדולה את הכביש הסואן של כיכר ספר, בדרך לביה"ס. הוא גדל במקום אחר אבל הבין על מה שאני מדברת. כי לכל אחד יש את הזיכרונות המזוקקים של ילדותו שאף אחד לא רשאי להפריע להם. וזו ההזדמנות לספר שבאותם ימים חלמתי להיות דבורה עומר. זה לא היה נורא פופולרי, כי רוב הבנות חלמו להיות אוליביה ניוטון ג'ון (ולרקוד עם ג'ון טרבולטה בגריז לנצח). אבל אני רציתי ליצור, לכתוב וגם לאייר את הספרים של עצמי. אז לא גדלתי להיות סופרת ילדים ונוער, למרות שהמלים היו חלק גדול מהקריירה הקודמת שלי ובכל זאת גדלתי מספיק כדי להתחיל ליצור. מאז שגיליתי את החומר והתחלתי ליצור קרמיקה בעבודת ידיי, גיליתי שלכל פסל שלי יש גם סיפור ואפילו יותר מסיפור אחד. כי יש את הסיפור שלי ויש את זה של מי שמתבונן בו.

Miniature houses, Ceramics, Edna Piorko
בתים מיניאטוריים, קרמיקה בעבודת יד, עדנה פיורקו

זו היתה שיחה טובה שהזכירה לי את המכירה הראשונה שעשיתי אי פעם. היתי נרגשת, מפוחדת ונלהבת בבת אחת. הגיעה אורחת מבוגרת של בעלת הבית שאירחה אותי ואת אומנותי. האורחת אמרה מיד שבאה "רק לראות" כי היא אוהבת מאד אומנות ישראלית וקרמיקה בפרט, אבל אין לה צורך בדבר ואין לה מקום בבית לעוד דברים". אמרתי לה שאשמח אם היא תסתכל ותספר לי מה היא אוהבת. אז אחרי שהיא שוטטה וחזרה לדבר איתי על הפסל שהכי מצא חן בעיניה, היא אמרה: "ממש לא התכוונתי לקנות משהו למרות שאני מאד אוהבת את הפיסול שלך... אבל עכשו אני חייבת. לא רק בגלל שהפסל כל כך יפה, אלא בגלל הסיפור שלו!"נו... מה אני צריכה יותר מזה?חוץ מזה, אני מאד אשמח ל:1. תגובות.2. ביקורים בפייסבוק שלי:3. פרגון בחנות המקוונת שלי:אתם מוזמנים לבקר בסטודיו. סיפור וקפה עלי.


נכתב ע"י עדנה פיורקו, בעלת סטודיו לקרמיקה בכפר תבור 16.2.15

מוזמנים לביקור (אשמח ללייק) בפייסבוק שלי!

יום שישי, 13 בפברואר 2015

לעשות את מה שאני אוהבת, קרמיקה בעבודת יד, או את מה שקל למכור? הבלוג של עדנה, סטודיו לקרמיקה בעבודת יד

לא מעט אומנים ויוצרים מתלבטים בשאלה הקיומית: ליצור או למכור... 
לעשות את מה שאני אוהבת, קרמיקה בעבודת יד שהיא פיסול אומנותי או את מה שמוכח כבעל ביקוש ונמכר בקלות, כמו כלים שימושיים לדוגמה.  ואם אעשה את מה שאני אוהבת, האם מישהו ירצה לשלם על זה מכספו?
במשך 20 שנים כמעט עבדתי בארגון גדול ומתגמל כלכלית. זה היה מאד רחוק מקרמיקה בעבודת יד.
אני יודעת בוודאות שהיתי מצוינת בעבודתי אבל אחרי 20 שנים הרגשתי שאני ממש לא במקום שבו אני רוצה להיות יותר. אותו מקום שבו אני עושה את מה ש"נכון" ו"צריך" ו"כדאי" ו"משתלם" וגם נמדד בתוצרים שהארגון סופר כהצלחה... ואז, ברגע שכלל ייאוש, תקווה והתגלות, פשוט התחלתי לעשות את מה שאני אוהבת: קרמיקה, פיסול, דברים יפים לבית ודברים יפים לנפש. תארו לעצמכם כמה שהיתי מופתעת כשגיליתי שאנשים אוהבים את מה שאני עושה ומוכנים גם לשלם בשביל זה. הטרנד של הום סטיילינג והרצון לעיצוב ייחודי פעלו כנראה (גם) לטובתי. 
ראה עכשו: פיסול קראמי, אומנות ישראלית מקורית, עדנה פיורקו
זה התחיל מקניות של חברים מפרגנים שגיליתי שמעריכים מאד אומנות ישראלית ובפרט אוהבים קרמיקה בעבודת יד, וזה המשיך בחברים של החברים שראו ורצו גם. לשמחתי, אין לי שום מוצר שאני מייצרת עוד אחד זהה לו (גם כשניסיתי פעם לשחזר משהו שאבד, לא הצלחתי!) אז כל מי שמבקר אצלי, בסטודיו לקרמיקה, יכול למצוא את הדבר שהוא אוהב ושיישאר רק שלו.
איכשהו, עם הזמן שעבר, גדלתי לעוד מקומות נפלאים וטובים שמחייבים אותי גם לתחזק אותם. אני חברה בגלריה לקרמיקה של קבוצת אומנים ישראלים, שותפה בארגון יריד יוצרים מקומי בכפר תבור ושוב עולה השאלה: לעשות את מה שיימכר בקלות או את מה שאני אוהבת? סרט נע של פס ייצור או כל אחד יחיד ומיוחד? 

עדנה פיורקו, יוצרת ישראלית מקורית, ראה עכשו

היום (קצת חורפי וקר אבל בסטודיו חמים ומלא אור) ביקרה אצלי מכרה מהיישוב. היא אמרה לי שכדאי שאכין כלים כאלה (כמו של הרשת הזו והזו) כי זה יימכר נהדר, או קישוטים כאלה (כמו שהיא ראתה ב...) כי זה ממש (אבל ממש) כדאי וטרנד מטורף. שמעתי אותה ומוחי צעק "אאוריקה!" כי נזכרתי איך היה שם במקום של ה"צריך" וה"נכון" וה"כדאי".
החלטתי סופית: אני גמרתי עם זה. אני לא עושה יותר מה שכדאי. אני עושה את מה שאני אוהבת כי בגלל זה אתם מפרגנים לי. 

אז עכשיו אני מבטיחה לי ולכם: רק מה שאני אוהבת, כל אחד הוא מיוחד ואין שניים זהים!

אתם מוזמנים לעקוב אחריי גם בפייסבוק:

וגם להציץ בחנות המקוונת שלי, באתר אטסי:

נכתב ע"י עדנה פיורקו, בעלת סטודיו לקרמיקה בכפר תבור 13.2.15